פסק-דין בתיק ע"א 1605/05

ערעור על פסק דין חלקי של בית משפט השלום ברמלה (כב' השופטת ז' בוסתן, סג"נ) מיום 17.2.05 (ת"א 2471/02), שבו נקבע כי תאונה שקרתה למשיב הפורמלי, הוא התובע בבית משפט קמא (להלן: " שלומיאן"), אינה תאונת דרכים. על יסוד קביעה זו דחה בית משפט קמא את  התביעה שהגיש שלומיאן נגד המשיבים ומצא שהמערערים הם שעשויים לחוב בנזקיו.

1.         רקע

(א)                שלומיאן עבד כמתקין עגורנים אצל המערערת 1, ארד עגורנים וציוד במה בע"מ (להלן: " ארד"). המערערת 2 (להלן: " איילון") היא המבטחת שלה. המערערת 3 שכרה את שירותיה של ארד להרכבתו והתקנתו של עגורן קבוע באתר בניה בירושלים. העגורן הקבוע היה אמור להיות מותקן בבור שעומקו כ- 22 מטר. לצורך התקנת העגורן הקבוע במקום המיועד נעשה שימוש בעגורן נייד המותקן על משאית (להלן: " העגורן") אותו סיפקה המשיבה 2, כאשר המשיב 1 הוא שהפעילו; המשיבים 3 ו-4 הן מבטחותיה של המשאית בביטוח חובה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: " החוק").

(ב)                ביום 13.6.96, עת עסק שלומיאן בהרכבת העגורן הקבוע, הרים  סוויסה, בעזרת העגורן הנייד, חוליה של העגורן הקבוע שאליה נקשר דלי שבו היו פינים וכלי עבודה. תוך כדי ההרמה, בעת שהחוליה והדלי הגיעו לגובה של כמחצית גובהו של העגורן הנייד, נותק החבל שבו נקשר הדלי וזה נפל. שלומיאן, ששמע קול צעקה שהזהירה בדבר ההתנתקות ושחשש שייפגע,  נס ממקומו ותוך כדי מנוסה נפל לבור בלתי מגודר בעומק של כ- 2 מטר, ונפגע (להלן: " התאונה").

(ג)                  שלומיאן הגיש תביעה נגד כל בעלי הדין האחרים שלשיטתו היו אחראים לתאונה או שביטחו את האחריות לה. שלומיאן טען שהתאונה הייתה "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק, ולחלופין טען שאם אין מדובר בתאונת דרכים הרי שהמערערים חבים בנזקי התאונה מכוח פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: " הפקודה"), ועל פי פוליסת ביטוח שהוציאה המבטחת איילון.

(ד)                המערערים תמכו בטענה שמדובר בתאונת דרכים. המשיבות 3 ו-4  טענו שאין מדובר בתאונת דרכים אלא בתאונת עבודה שיש לדון בה לפי הפקודה.

(ה)                בית משפט קמא פיצל את הדיון ודן תחילה בשאלה האם התאונה הייתה תאונת דרכים כמובנה בחוק אם לאו. לאחר ששמע את הראיות ואת טיעוני בעלי הדין הגיע בית המשפט למסקנה שאין מדובר בתאונת דרכים, ולאחר מכן (מע/ו) הוסיף וקבע שהתביעה נגד המערערות בעילה הנזיקית תימשך. החלטה זו היא נושא הערעור שלפנינו שהגישו המערערות.

2.         פסק דינו של בית משפט קמא

בית המשפט ציין שהשימוש בעגורן הנייד לא היה 'שימוש ברכב מנועי לצורכי תחבורה' ועל כן אין התאונה באה בגדר ההגדרה של "תאונת דרכים" (סעיף 1 לחוק). בית המשפט המשיך ובחן אם התקיימו בענייננו התנאים המקימים את החזקה החלוטה שבסעיף 1 הנ"ל, שעל פיה תחשב תאונה כתאונת דרכים, כשהיא נגרמת עקב שימוש בכוח המכני של הרכב - אפילו שלא למטרות תחבורה - כאשר מתקיימים התנאים האחרים הקבועים בסעיף 1. בית המשפט קבע כעובדה, את הממצאים הבאים:

" העולה מן האמור הוא כי נעשה שימוש בכוח המכני של המשאית כדי להעלות את החוליה, שאליה נקשר הדלי, במסגרת הייעוד המקורי הלא תעבורתי של המשאית. הדלי נפל  שעה שהמנוף הופעל ע"י הכוח המכני של המשאית כך שנפילת הדלי נגרמה תוך ניצול הכוח המיכני לייעוד הלא תעבורתי."

על סמך ממצאים אלה, בחן בית המשפט את ההיבטים המשפטיים של ממצאים אלו, לרבות שאלת הקשר הסיבתי המשפטי, וקבע שקשר שכזה נשלל מפני ש" הנזק במקרה שלפנינו נגרם כתוצאה מנפילת התובע לתוך הבור שלא היה מגודר" (עמ' 9 לפסק הדין). במלים אחרות: מקורו של הסיכון שהתממש וגרם לנזקו של שלומיאן היה בבור שלא היה מגודר ולא בכוחו המכני של העגורן. לפיכך קבע בית המשפט שהתאונה לא הייתה תאונת דרכים.

3.         הטענות בערעור           

אלו טענות המערערים:

(א)                הוכחה תחולתה של החזקה החלוטה המרבה המופיעה בסעיף 1 לחוק , ועל כן האירוע הוא תאונת דרכים כהגדרתה בחוק.

(ב)                הוכח קשר סיבתי בין כוחו המכני של העגורן לבין האירוע. השתלשלות האירועים היא שהובילה לפגיעתו של שלומיאן, והסיכון שנוצר מנפילת הדלי מהעגורן הוא זה שבסופו של דבר גרם לפגיעה.

(ג)                  אין נפקות לכך ששלומיאן בנפילתו מעד לתוך בור שהיה במקום לשאלת סיווגו של האירוע כתאונת דרכים. 

שלומיאן והמשיבים 2-1 הצטרפו לעמדת המערערים שהאירוע הוא תאונת דרכים, כששלומיאן מציין שטען לעילה הנזיקית כטענה חלופית בלבד.

טענות המשיבים 4-3

המשיבים 4-3 תומכים בפסק דינו החלקי של בית משפט קמא מנימוקיו. לטענתם, נזקיו של שלומיאן נגרמו מנפילתו לבור, ללא קשר לנפילת הדלי מהעגורן, שעל כן אין מדובר בתאונת דרכים, ודין תביעתו של שלומיאן להתברר לפי הפקודה.